פסק-דין בתיק ת"א 16896-04-10

זוהי תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: חוק פלת"ד) בגין נזקי התובע בתאונות דרכים ביום 17.11.08 (להלן: התאונה הראשונה) וביום 4.8.09 (להלן: התאונה השנייה). התאונה השנייה הייתה גם תאונת עבודה. המחלוקת היא רק באומדן  הנזק.

בתאונת הדרכים הראשונה, שאירעה כחודשיים לאחר גירושי הוריו, נחבל התובע בכתפו השמאלית ונגרם לו, לטענתו, שבר. כמו כן, נחבל התובע בעורף. למרות שנשקלה התערבות כירורגית, התובע החליט שלא לעבור ניתוח לאחר שהוסברו לו הסיכונים והסיכויים בהליך מהסוג לו הוא נזקק. התובע עבר סדרה של טיפולי פיזיותרפיה אינטנסיביים לאחר האירוע. עוד טען התובע כי מאז התאונה הוא החל לסבול מתופעות במישור הנפשי שכללו עצבנות, חוסר שמחת חיים, נדודי שינה, ירידה בתיאבון וקשיי ריכוז. התובע עבר טיפולים בתחום הנפשי. תחילה במסגרת רפואה ציבורית ואח"כ באופן פרטי. הפציעה בתאונה השנייה היתה קלה יותר. לטענתו נחבל התובע בצוואר, בכתף שמאל, בראש, בשורש כף יד ובצוואר ובקרסול שמאל ואחריה שוחרר לביתו עם המלצה למנוחה.

שני מומחים רפואיים מונו להערכת נכותו של התובע. מומחה בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי, ד"ר אדם דרנל, קבע שהתובע סבל בעבר מקשיי ריכוז. כיום הוא סובל משלל תופעות שהוגדרו כ"אי נוחות חברתית קלה" שאינה מגיעה לכדי נכות. ד"ר דרנל קבע כי התובע סבל מנכות זמנית בשיעור 20% למשך כשנה מיום התאונה הראשונה ומנכות זמנית בשיעור 10% למשך כשנה מיום התאונה השנייה. המומחה קבע כי מחצית מנכות זו נגרמה כתוצאה מהתאונה אך מחציתה נגרמה לתובע מהקשיים הנפשיים שהתלוו לגירושי הורי התובע. נכותו של התובע בתחום האורתופדי נקבעה על ידי ד"ר ארנן גרינטל שמונה בהסכמה ע"י הצדדים עוד לפני הגשת התביעה. נראה על פי החומר הרפואי שנערך לצורך הטיפול בזמן אמת כי הרופאים המטפלים חשדו בשבר כתף אך לאחר מכן נשללה אופציה זו תוך שנקבע כי התובע סבל מפריקה ב- ACJ בכתפו. ד"ר גרינטל קבע את נכותו של התובע עקב התאונה הראשונה בשיעור 5% לפי סעיף ליקוי 39(3) בתוספת 2% לפי סעיף ליקוי 37(5)א' בשל הגבלה בטווח תנועות הצוואר. סה"כ נקבע כי התובע סובל בנכות בשיעור 7% בגין התאונה הראשונה. לגבי התאונה השנייה קבע ד"ר גרינטל כי התובע סובל מ- 2% נכות לפי סעיף ליקוי 37(5)א בגין הגבלה קלה בטווח תנועות עמ"ש. ד"ר גרינטל קבע כי התובע סבל מנכות צווארית קודמת בשיעור 1%. קביעה אחרונה זו אינה מקובלת על התובע, הטוען שלפני לתאונה לא סבל ממגבלה כלשהי. אמנם הייתה בעברו תלונה אחת על כאבי צוואר בשנת 2004 אך מתלונה זו לא ניתן ללמוד דווקא על נכות קודמת. הנתבע טוען כי התובע לא זימן את המומחים למתן עדות ואף לא טרח לשלוח להם שאלות הבהרה. בנסיבות אלה, אין הוא יכול לטעון נגד חוות הדעת.

לא מצאתי סיבה כלשהי לסטות מקביעת הנכות הרפואית ע"י המומחים, מה גם שהויכוח על הפרש של אחוז בודד בהערכת הנכות הוא בעל ערך עיוני לחלוטין, הן להערכת המשמעות התפקודית של הפציעות והן לפסיקת הפיצוי בגין נזק לא ממוני (שבגין כל אחת משתי התאונות נופל מ - 10%).

הפסדי שכר בעבר:

בזמן התאונה הראשונה עבד התובע במסעדה. כשליח רכוב על אופנוע שכרו הורכב משכר בסיס ולטענתו, גם מטיפים. התובע העיד שעבד במשמרות של 8-10 בתדירות של כ- 4 פעמים בשבוע וכי ערך כ- 4 משלוחים בשעה. עבור כל משלוח היה מקבל טיפ בגובה של כ- 10% מגובה ההזמנה, בערך  10 ש"ח למשלוח. על פי טופס 106 לשנים 2008-2009 ותלוש שכר מנובמבר 2008, שכרו הממוצע של התובע היה בערך 4,000ש"ח כולל טיפים. התובע טוען שלאחר התאונה הראשונה רותק לביתו עד לחודש מרץ. טענתו זו נתמכת באישור המעסיק. הוא מעריך את הפסדיו בעבר בגין התאונה הראשונה בסך 14,000ש"ח (משוערך לסך 15,432ש"ח). בגין התאונה השניה נעדר התובע כחודש מעבודתו והפסיד ב- 3,000ש"ח (משוערך לסך 3,306ש"ח) נוספים. אז הפסיק לעבוד כשליח, עבודה הכרוכה ברכיבה על אופנוע והחל מספטמבר 2009 עבד כמאבטח בשכר של 2,500 ש"ח לחודש. מכאן שבמשך 13 חודשים מאז הפסיד התובע בערך 1,500 ש"ח מדי חודש - ובמצטבר 21,374 ש"ח.

הנתבע מצביע על כי לפחות התאונה השנייה הייתה תאונת עבודה וכי על התובע היה מוטל להקטין את נזקו ולמצות את זכויותיו במוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל). משלא עשה כן, אין להטיל על הנתבע אחריות לפיצויו. מהבחינה העובדתית טוען הנתבע שעל פי תלוש השכר מחודש התאונה, התובע עבד מראשית החודש ועד ליום 17.11.08, יום התאונה. שכרו לחצי החודש עמד על 1,130 ש"ח בלבד. התובע לא צירף תלוש שכר מחודש אוקטובר ועל פי אישורי המעביד, לא ברור אם התובע נעדר מעבודתו חודשיים או שלושה חודשים. אם התובע שב לעבוד רק במרץ 2009, לא היתה לדבר סיבה רפואית לגיטימית. עוד טוען הנתבע כי התובע לא הוכיח את גובה הטיפים שקיבל והפסדיו בגין התאונה הראשונה לא עולים על 5,000 ש"ח בערכים ריאליים. 

בזמן התאונה הראשונה עבד התובע במסעדת ריבר. אישור המעסיק, נקט לשון חודשים ולא תאריכים מדוייקים. כתוב בו: " הרינו לאשר בזאת כי העובד שבנדון לא עבד בחברתנו בין החודשים דצמבר 2008 ועד 2/2009". הוכח שהתובע לא עבד מיום 17.12.07 וחזר לעבוד במרץ 2009. הוא החמיץ שלושה וחצי חודשי עבודה. הכנסתו החודשית של התובע באותה תקופה עולה מטופסי 106 לשנים 2008 ו - 2009,  בממוצע  930ש"ח. התובע טוען כי עבד כ- 4 משמרות בשבוע, כ- 10 שעות במשמרת. בכל שעה ערך כ- 4 שליחויות שעבורן קיבל טיפ ממוצע בסך 10ש"ח. לפי זה, הכנסתו מטיפים בלבד עמדה על כ- 6,400ש"ח לחודש,  אך אפילו התובע לא טוען להפסד  כזה.  מעשית, אין בידי בית-המשפט כלים ממשיים להעריך את ההפסד שנגרם לתובע מהכנסה לא מדווחת (בשל טיפים) אף שסביר שהכנסה כזאת אכן היתה לו.

התאונה השניה, אכן הוכרה כתאונת עבודה. על פי המדווח למל"ל, התובע נעדר מעבודתו למשך 11 ימים והוא קיבל דמי פגיעה בסך 132ש"ח. לכאורה, הפסדו שלא כוסה ע"י המל"ל קטן מאוד (44 ש"ח), אך כפי שצויין, סביר שנגרם לו הפסד נוסף  בשל ההכנסה מטיפים שאבדה לו. (יוער, שהנתבע ביקש שהסכום ששולם לתובע ע"י המל"ל "ינוכה", מהפיצוי שיפסק. בדרך החישוב שננקטה, הוערכו נזקיו רק מעבר לסכום זה ואין לנכות סכום שמתחילה לא הוערך כחלק מהנזק). רכיב הפסד נוסף שלו טוען התובע הוא עקב החלפת העבודה כשליח על אופנוע מעבודה כמאבטח. טענות אלה של התובע יש לדחות. ראשית, התובע הגיע לבדיקה הפסיכיאטרית כשהוא אוחז בידו קסדה של אופנוע. נראה שהוא לא הפסיק לרכב על אופנוע בשל התאונה השניה. שנית, התובע לא הוכיח שהכנסתו לפני התאונה היתה גדולה כטענתו וממילא לא הוכיח את הירידה בה עקב שינויי העיסוק שלו.

לאור כל זאת מצאתי לנכון לפצות את התובע בגין הפסדיו בעבר בסכום גלובאלי (המשקף גם את חלוף הזמן) בסך 10,000ש"ח.

הפסדי כושר השתכרות לעתיד:

לטענת התובע כאביו מונעים ממנו ישיבה ממושכת והוא נאלץ לקום ממקומו פעמים רבות במהלך עבודה רגילה מול מחשב, דבר שקוטע את חוט מחשבתו. על סמך האמור לעיל טוען התובע שיש לראות בו כמי שסובל מנכות בשיעור 15%  לפחות.  התובע עבד במקביל ללימודי מינהל עסקים שסיים בממוצע 84. הוא גילה חריצות וכשרון בימים אלה הוא מסיים את הכשרתו כרואה חשבון והוא התקבל להתמחות במשרד במשרד גדול ומצליח. לדעתו מצביע מידע זה על פוטנציאל השתכרות גדול - לפחות כפל השכר הממוצע במשק. לחלופין, טוען התובע שיש לחלק את עתידו לתקופות ולפצותו לפי בסיס שכר הולך ועולה בתקופות השונות. מכיוון שבחר במקצוע חופשי, סביר  שימשיך לעבוד גם אחרי גיל הפרישה החוקי. על סמך הנחות אלה הוא טוען להפסדי כושר השתכרות בעתיד בסך 586,884ש"ח.

הנתבע טוען, שהתובע הורגל לשבת בכיתה או מול המחשב, לפעמים אף 12 שעות ביום, על פי תשובתו בעדות. הוא התמיד בלימודים ובעבודה תוך קיום שגרת פעילות מאומצת שנמשכת שעות ארוכות. יום לימודים ממוצע אורך בין 8 ל- 12 שעות ובנוסף 4 ימים בשבוע הוא עבד אחרי הלימודים במשמרות שאורכן בין 8 ל- 10 שעות (חלק מהזמן עבד בשתי עבודות במקביל). ממוצע הציונים של התובע הוא 84. אילו התקשה בעבודה ובישיבה ממושכים מול המחשב, היה מתקשה מאוד להתמיד בשגרת חיים כזאת וברמת הישגים כאלה. הוא מסיק שהתובע התאושש מהתאונות ומתפקד כרגיל ואכן, מאז שנת 2009 הוא לא נזקק לטיפול כלשהו אף לשיטתו. התובע העיד כי התקבל להתמחות באחד המשרדים היוקרתיים ביותר וברור שלו הייתה לו מגבלה כלשהי, היא הייתה באה לידי ביטוי בציונים בבחינות ובמסלול הקריירה שלו, שכמדומה, הוא מצליח בו מאוד.  הנתבע טוען כי התובע עצמו הוכיח שלנכותו אין כל משמעות תפקודית וכי התובע לא הוכיח ששכר רואה חשבון ממוצע מגיע לשכר הנטען כבסיס שכרו.

התובע יליד 5.1.81. הוא עבר מסלול לימודים והכשרה ונראה שידוע מספיק על מנת שלא להחיל לגביו את סוג ההנחות שמניחים בדרך-כלל לגבי אנשים צעירים ש"סיפור חייהם המקצועי, טרם החל להכתב (חישוב קונבנציונאלי המבוסס על אחוזי הנכות, השכר הממוצע במשק  וגיל הפרישה מצדיק פיצוי בסך 190,000ש"ח בערך).  התובע רכש השכלה והכשרה והוא עתיד כנראה לעבוד  כרואה חשבון. אף שהתובע לא הביא ראיות על השכר הממוצע של רואי חשבון, נראה סביר ששכר זה עולה על השכר הממוצע במשק.  עם זאת, יש להזהר מאוד בסברות שכאלה. אין קשר הכרחי בין רמת ההשכלה (ואפילו בסיווג המקצועי) של עובדים לבין רמת ההכנסה שלהם. לא כל אדם שהוכשר כרואה חשבון (עורך-דין, רופא או מהנדס) יהיה עצמאי ולא כל שכיר מועסק בתנאי שכר נחשקים - מה גם שלא מעט בעלי הכשרה מועסקים (למשל בשירות הציבורי) בשכר צנוע יחסית.

אל מול האינטואיציה, שבסיס השכר הממוצע הצפוי לתובע עולה על השכר הממוצע במשק, פועלת אינטואיציה הפוכה: התובע אינו עובד כפיים. נקבעו לו נכויות קטנות יחסית בתחום האורתופדי. ספק רב אם יש להן השפעה משמעותית על כושר העבודה שלו ועל יכולתו להפיק הכנסה, ברור שעד כה לא היתה להם השפעה ניכרת כזאת. בנסיבות כאלה עריכת תחשיב מדוייק (אם באופן מדורג, לפי תקופות שונות ואם כתחשיב קונבנציונאלי המבוסס על מכפלת אחוזי הנכות בשכר בסיס משוער) נראית כמופרכת לחלוטין ומתבקשת פסיקת פיצוי גלובאלי. בשים לב למגמות הסותרות שפורטו מוערכים הפסדי התובע בעתיד  בסך 150,000ש"ח.

עזרת צד ג' לעבר ולעתיד:

בזמן התאונות התובע התגורר לבד בדירת 4 חדרים. לטענתו, במשך 4 חודשים נאלץ להעסיק עזרה בתשלום בהיקף של פעמיים בשבוע, 5 שעות בכל פעם. התובע מתגורר כיום עם שותף שמסייע בתחזוקה אך לא מן הנמנע שבעתיד יגור לבד ויזדקק לעזרה נוספת בשכר. הוא מעריך את הפסדיו לאחר התאונה הראשונה בסך 7,365ש"ח ואת הפסדיו לעבר בשאר התקופה ולעתיד הוא מעריך בשיעור 20,000ש"ח. הנתבע טוען שלא הוכח שהתובע נזקק לעזרה בשכר, זהות עובדת משק הבית אינה ידועה והיקף העזרה לא הוכח אף הוא.

בעקבות התאונה הראשונה גובסה ידו של התובע ובמשך שלושה וחצי חודשים לערך הוא לא עבד. הנתבע ניסה להוכיח שהתובע גר בתקופה זו אצל סבו אך התובע הסביר שכתובתו של הסב הייתה רק כתובתו הרשמית לצורך קבלת דואר, נתון יציב יחיד שנותר כשנפרדו הוריו. הוא  העיד שסבו חולה אלצהיימר ופרקינסון וברור שהוא לא התגורר אצלו כתחליף למגורים הדורשים תחזוקה. התובע העיד שהוא נותר לגור בדירה שניתנה לאביו בשטח כפר הנוער "יוהנה ז'בוטינסקי" מתוקף תפקידו, דירה שפונתה לאחר הגירושין ולתובע הותר להמשיך ולהשתמש בה תקופה מסוימת. כך או אחרת, קשה מאוד להאמין שאדם המנוע מלהשתמש בידו האחת לא נזקק לעזרה בהיקף כלשהו. התובע יפוצה בסך 10,000ש"ח בראש נזק זה, בגין נזקיו שבעבר. מומחה בית המשפט לא קבע שהתובע יזדקק לעזרה ונכותו אינה גדולה.  לפיכך אין בסיס לפסוק לו פיצוי בראש נזק זה בגין נזק עתידי.

הוצאות רפואיות ונסיעות לטיפולים :